"חזקת הגיל הרך" היא קביעה משפטית, על פיה במצב גירושין, הילדים עד גיל שש יינתנו אוטומטית בחזקת האם.
קביעה זו נגזרת מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב, 1962: "לא באו ההורים לידי הסכם … רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים … כפי שיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת." כלומר: במסגרת גירושין, כאשר אין הסכמה בין בני הזוג יבחר בית המשפט באחד ההורים כמשמורן לילדים קטינים, ולמעט מקרים מיוחדים, תהיה זו האם. בפועל, גם ילדים מעל לגיל 6 יימצאו בחזקת אמם בגלל העדפה שלא להפריד בין אחים, ולהמשיך מצב קיים (כלומר שאם עד גיל 6 היתה האם ההורה המשמורן, בעקבות חזקת הגיל הרך, תתקיים נטייה להשאיר את המצב כמו שהוא ולא לטלטל את חייו של הילד).
קביעה זו נובעת מתוך נקודת מוצא תרבותית-חברתית, אולי אף ביולוגית-התפתחותית, על פיה האם היא המועמדת הטבעית והמועדפת לגידול הילדים, זו שתענה בצורה מיטבית לצרכיהם מבחינת טיפול, השגחה, מענה רגשי ופיזי וכו', והיא זו שהילדים יהיו באחזקתה במקרה וההורים נפרדים. האומנם?
בשנת 2005 מונתה על ידי שרת המשפטים ציפי לבני וועדה בראשות פרופ' שניט שמטרתה לבחון את היבטים משפטיים של האחריות ההורית בגירושין. וועדה ציבורית נוספת, בראשות ד"ר תמר מורג, עסקה באחריות ההורית למימוש זכויות הילד לפי אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, 1989.
מסקנותיה של וועדת שניט מובילות להמלצה לביטול חזקת הגיל הרך, ובמקומה להציב את טובת הילד מעל לכל השיקולים, ולהחליף את מושג האפוטרופסות של ההורה ב"אחריות הורית". משמעות הדבר היא כי להורים אחריות משותפת על ילדיהם, ועל שניהם מוטל נטל האחריות ההורית, גם אם לא באופן שווה.
על פי חזקת הגיל הרך, הילד נמצא רוב הזמן אצל ההורה המשמורן, שהוא למעשה ההורה העיקרי, כאשר להורה השני מוקצים הסדרי ראייה. וועדת שניט מציינת כי הסדרים אלו אינם מתאימים לעקרונות האמנה לשמירה על זכויות הילד עליהם חתומה ישראל. על פי האמנה לילדים זכות לאחריות הורית כלפיו, ואילו "חזקת הגיל הרך" מדברת על אפוטרופסות, שהיא זכות של ההורים להיות בשליטה על ענייניו של הילד, כלומר גישה שבמרכזה ההורה. בגישה זו, על פי הוועדה, לא מובטחת זכותו של הילד לקשר רציף, יציב ומלא עם שני הוריו.
המתנגדים לחזקת הגיל הרך אף טוענים כי זוהי גישה המושתתת על ראייה תרבותית מיושנת של העולם (ואמנם נקבעה הגדרה זו בשנת 1962), ראייה שלפיה הנשים תפקידן לגדל את הילדים ולגברים לא חייב להיות קשר עמוק ומחייב עם ילדיו. גישה זו השתנתה כמובן עד ימינו, וכיום אנו מכירים בזכותו ובחשיבותו של קשר מלא ומספק של הילד עם שני הוריו במידה שווה, בהתאם כמובן ליכולתם ולנסיבות הקיימות. תומכי ביטול חזקת הגיל הרך טוענים כי זהו מהלך שיחזק את השוויון המגדרי בישראל, ואף יכול לצמצם את ההתכתשויות המרות בין הורים בנושא המשמורת, מאחר ואבות רבים לא יצטרכו להילחם על זכותם לשיוויון באחזקת הילדים. בין המתנגדים יש הטוענים כי מהלך זה יחליש עוד יותר את הנשים, המהוות בדרך כלל צד חלש יותר במקרי הגירושין, והילדים יהפכו לקלף מיקוח במסגרת המאבקים בין בני הזוג
בין חבריה של וועדת שניט קמו מחלוקות חריפות לקראת הגשת מסקנותיה, והמלצותיה נתונות להתנגדות ומחלוקות קשות.
ברוב מדינות העולם המערבי נזנחה חזקת הגיל הרך בחוק לטובת משמורת משותפת.
