במשפט הישראלי קיים המושג של זהירות מושגית וקונקרטית. הזהירות נמדדת על פי שיקול הדעת שהרופא הפעיל בבואו לרפא את החולה- אם הפעיל שיקול דעת, שבאופן אובייקטיבי נראה כסביר הוא יהיה פטור על פי דיני נזיקין מרשלנות רפואית. במשפט הישראלי חובת הזהירות הינה חובה חקוקה. למונח רשלנות ורשלנות רפואית בפרט יכולות להיות שתי משמעויות:
- משמעות סובייקטיבית שאם מפעילים אותה הרי שיש אשם מוסרי בהתנהגות האדם. למשל רופא שגרם לרשלנות רפואית בכוונת תחילה.
- משמעות אובייקטיבית שאם מפעילים אותה לא חייב להיות אשם מוסרי בהתנהגות של האחראי. לדוגמא, רופא שיכל למנוע מצב של רשלנות רפואית ישירה אך לא טרח להשתדל בכדי למנוע מצב של רשלנות רפואית. (למשל רשלנות רפואית בלידה) דוגמא מפורטת ניתן למצוא במאמר הזה.
מבחן הזהירות הנזיקית של רשלנות רפואית:
המבחן הוא אובייקטיבי, כלומר לא מתחשבים במגבלות הסובייקטיביות של המזיק הספציפי במקרה של רשלנות רפואית, אלא בודקים איך היה נוהג אדם סביר. אדם סביר זו דמות שביהמ"ש קובע את תוכנה. ואם מציבים את האדם הסביר נאמר שהמוגבל אחראי כי הוא לא נהג כאדם הסביר. עוולת הרשלנות הרפואית הולכת על בסיס אובייקטיבי ואינה מתחשבת במגבלות הסובייקטיביות של המזיק הספציפי, ולכן נוצר במקרים מסוימים פער בין האשם המוסרי לאשם המשפטי. מפני שאנו יכולים במקרים מסוימים להגיע למסקנה שמבחינה מוסרית המזיק אינו אשם ובמצבו לא יכל לעשות יותר. אבל לא בהכרח הוא לא יהיה חייב מבחינה משפטית.
במשפט הישראלי חובת הזהירות נובעת מחובת הזהירות וממבחן הציפיות גם יחד. בחינתה של חובת הזהירות המושגית נעשית עפ"י מבחן הציפיות. יש לבחון האם רופא סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. הלכה היא כי יחסי רופא-חולה מקימים חובת זהירות כלפי החולה. החובה המוטלת על הרופא היא לנקוט באותם אמצעי זהירות בהם רופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילויו של הפגם ובריפויו – מצב שמחד אמור למנוע רשלנות רפואית ולבטל אותה מאידך. על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על ידו לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסכנה. עצם קיומה של חובת זהירות מושגית אינה מבטיחה קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע. חובת זהירות קונקרטית קמה רק כאשר האדם הסביר יכול היה וצריך היה בנסיבות הספציפיות של המקרה לצפות את התרחשות הנזק.
לעומת זאת במשפט העברי מתחשבים במגבלות סובייקטיביות של מזיק, וכן מתחשבים יותר בשיקול דעתו ופחות בפרקטיקה מקובלת היות ומקצוע הריפוי היה אינדיבידואלי יותר.
